קצת לפני חג הפסח הגיע ישו הצעיר לירושלים. שם, בחצרות בית המקדש הוא ראה סוחרים המציעים את מרכולתם לצד חלפני הכספים וליבו נמלא זעם. הוא הפך את שולחנותיהם ופיזר את השוק באקט שעתיד לעצב את אמות המוסר הנוצריות בנוגע לכסף. אולם, אל מול אידיאל העני הקדוש של הברית החדשה, התיאוקרטיה הקתולית דווקא תמיד פעלה לחיזוק עמדתה הפוליטית-כלכלית. אבל, רוח הרנסאנס טרפה את קלפי המשחק במטרה לכונן חברה שערכיה נשענים על בסיס לוגיקה רציונלית וחקירה שיטתית. בתוך כך, ממציא המתמטיקאי, לוקה פרצ’ולי, מערכת חשבונאית בשם “הנהלת חשבונות כפולה” ומניח את היסודות לחשבונאות המודרנית. כסף הוא כבר לא עוד צורה של גמול או עונש אלוקי ואת השימוש בו יש ללמוד בסבלנות וביסודיות.
לצד ההתפתחויות התרבותיות-פוליטיות-כלכליות של עידן הנאורות, היו מי שקראו תיגר על ההגמוניה הקתולית והניחו את יסודות המתווה לפיצול הנצרות. ב-31 באוקטובר 1517 פרסם מרטין לותר את הפשקוויל התיאולוגי, “95 התזות”, שהניע את רוח הרפורמציה הפרוטסטנטית. האתיקה הפרוטסטנטית לא השאירה מקום מיותר לווידויים ותפילות והחליפה אותם במוסר של עבודה וחריצות. בעולם הפרוטסטנטי הצלחה עסקית היא כבוד גדול יותר ממעמד דתי או מירושה אריסטוקרטית ומהווה ראיה לרצון האל ולאהבתו. האידיאולוגיה הפרוטסטנטית התפשטה ברחבי אירופה ונחשבת לגורם מרכזי בהתפתחות הקפיטליזם ובעושרן של מדינות פרוטסטנטיות כמו הולנד, שוויץ וסקוטלנד.
סקוטלנד 1776. הפילוסוף-כלכלן אדם סמית מפרסם את “עושר האומות” בוא הוא פורס את התיאוריות שלו על האופן שבו כלכלות צומחות ומתייעלות וקובע מספר עקרונות מרכזיים שעתידים לעצב את הכלכלה המודרנית. העקרון החשוב והמפורסם ביותר הוא עיקרון “היד הנעלמה”, לפיו שוק חופשי הוא תנאי הכרחי להתפתחותה הכלכלית של אומה והתערבות ממשלתית פוגעת ביכולת השוק להגיע לאיזון האופטימלי שבין היצע וביקוש. הנחת היסוד של סמית הייתה ששאיפתו של פלוני לקדם רצונותיו האישיים תורמת לחברה כולה. ואכן, תור הזהב של אירופה התאפיין בצמיחה חסרת תקדים ולצד המהפכות הגדולות של אירופה התיאוריה של סמית מתפשטת ולימים תיקרא – קפיטליזם.
אולם, לצד השבחים הרבים שקצר סמית, הביקורת לא איחרה להגיע. מבין מבקריו הרבים של סמית והשיטה הקפיטליסטית הבולט מכולם, קרל מרקס, סיפק תיאוריה פוליטית כלכלית משלו. דברי ימיה של החברה, טוען מרקס, הם דברי ימיה של מלחמת המעמדות. בניתוחו ההיסטורי מאבחן מרקס את תחלואות החברה האנושית ומפנה אצבע מאשימה כלפי הקפיטליזם כמקור הרוע בעולם. לשיטתו של מרקס רווח כלכלי היא מילה מכובסת לניצול ובהכרח מגיע על חשבונו של מישהו אחר. השיטה הקפיטליסטית, לדעתו, הופכת את החברה לאינדיבידואליסטית, תחרותית, לחוצה, ובלתי שיוונית. כמו כן, מרקס מבקר את הפטישיזם הצרכני של חברות קפיטליסטיות ואת מוסר העבודה העמלני שלא משאיר פנאי לחופש מחשבתי שבתורו מביא קונפורמיזם בירוקרטי מנוכר. לפיכך, שואפת האוטופיה המרקסיסטית לשחרר את ההמון מתודעתו הכוזבת במסגרת של הפיכה פוליטית והשתלטות על כל אמצעי הייצור של המשק. אין יותר רכוש פרטי. אין ירושה. הכל שייך לכולם. סוף לדיכוי.
על אף שמרקס היטיב לתאר את תחלואות החברה המודרנית, פתרונותיו המעורפלים וחסרי הבסיס נכנעו לטבע האנושי כפי שהוא בא לידי ביטוי במציאות. הלורד אקטון, היסטוריון ופוליטיקאי בריטי, נודע יותר מכל בשל המימרה: “כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. אנשים גדולים הם כמעט תמיד אנשים רעים”. ואכן, נטייתם של פסיכופתים לאמץ את הנרטיב הקומוניסטי של מרקס הטילה על האנושות אסונות כבדים מנשוא. מוסליני, לנין, טרוצקי, סטלין, היטלר ומַאוֹ דְזֶה־דוּנְג – כולם הסתתרו מאחורי קולקטיביזם סוציאליסטי ושמטו את הקרקע מתחת לאשליה הרומנטית של התיאוריה המרקסיסטית.
מעט אחרי שאנשיו של סטלין פושטים על הבנק של טביליסי ב- 1907 כדי לממן את המהפכה הסוציאליסטית של הבולשביקים (ורוצחים 40 אנשים על הדרך), באמריקה נסחט ההדק לקראת יריית הפתיחה של הפאניקה של 1907. משבר כלכלי עמוק הצביע על התנהלות לא אחראית, כביכול, של המערכת הבנקאית דאז, מה שהביא את הדוד סם להאמין שיש לבחון את הצורך בבנק מרכזי. בשלהי 1910, מתכנסת ועדה חשאית בקאנטרי של האי ג’קיל בהשתתפותם של אנשי ממשל, אקדמאים וכמה מהבנקאים הגדולים של התקופה. שלוש שנים מאוחר יותר, על רקע מאבקים פוליטיים ושלל תיאוריות קונספירציה, נוסד הבנק הפדרלי – עידן חדש בכלכלה האמריקאית.
אולם, למרות שכינונו של הבנק המרכזי ייצג תקוות גדולות, אסונות כלכליים לא איחרו לבוא. עיקר פעילותו של ה-“פד” נועדה לבקר את השינויים בהיצע הכסף, לשמר יעד אינפלציוני ולמנוע מצב של מיתון במשק. אמנם, תחת הבנק הפדרלי אירעו המשברים העמוקים ביותר שידעה הכלכלה האמריקאית, כשהמפורסם שבהם היה השפל הגדול שהתחיל ביום חמישי אחד שחור בשלהי 1929. הסיפור מוכר, הזרמת אשראי זול בריבית נמוכה ללא ערבונות מספקים גוררת נחשול “צמיחה” מואצת שסופה להתנפץ אל חופי הכלכלה הריאלית.
על רקע המשבר הגדול והמיתון שבא לאחריו, הדוד סם שוב החליט “לשלוט במצב”. הפעם היה זה ג’ון מיינרד קיינס ששיחק בתפקיד הגיבור בהצגה “כלקלה עולמית”. להבדיל מה-“יד הנעלמה” של סמית, קיינס האמין שבכוחן של הממשלות לפתור את התחלואות, כביכול, של הקפיטליזם. טענתו של קיינס הייתה שכדי להבטיח צמיחה כלכלית נדרשת מעורבות פעילה של מוסדות המדינה בכלכלת השוק – קריא, רגולציה והזרמת כספים. למרות שקיינס נחשב כארכיטקט הקפיטליזם המודרני, תורתו היא שינוי רדיקלי מהקפיטליזם הקלאסי ולמעשה אף ניתן לראות בה קדימון לסוציאליזם, שכן התערבות ממשלתית היא, כידוע, מדרון חלקלק. המדיניות הקינסיאנית אומצה והפכה לדת כלכלית חדשה שהתכתבה מצוין עם הרצון לכוח השלטוני. באופן אירוני עיקרי התיאוריות הפסאודו-קפיטליסטיות של קיינס קסמו בעיקר למחוזות השמאל הפוליטי שחיזק את מעמדו באותן שנים. ואם זה לא הספיק, קיינס האמין לא רק בתכנון מקומי של כלכלות ע”י התערבות ממשלתית, אלא גם ביכולת ניהול מרכזית של הכלכלה העולמית – כך נולדו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומי שגם פעילותם היא נושא טעון במחלוקת המהווה כר פורה לתיאוריות קונספירציה רבות.
מבקרי הכלכלה הקיינסיאנית חולקים, כמובן, על נרטיב תכנון השוק. הנחת הבסיס של הקפיטליזם גורסת שאין אדם, ועדה או ממשלה חכמה מספיק כדי לדעת מהם הצרכים, הרצונות, השאיפות והגחמות שנמצאות במסתרי נפשם של כל אזרחי העולם החופשי. לפיכך, גורסת האסכולה האוסטרית, שעקרון הבחירה החופשית של פרטים הוא העקרון שצריך להנחות את הכלכלה ושהתערבות ממשלתית היא הרסנית בכל מצב. בשנת 1944 פרסם הכלכלן פרידריך האייק את “הדרך לשעבוד” שבו תיאר כיצד הניסיון לתכנן מדיניות כלכלית הוא הליכה עיוורת לעבר ריכוזיות. האייק האמין שחירות תגיע רק ממדיניות שמאמצת תחרות שוק כעקרון מנחה והתיאוריות שלו זכו לעדנה מחודשת בשנות השמונים בקרב מנהיגים כמו רונלד רייגן ומרגרט תאצ’ר, שיש מי שרואה בהם זרם חדש של קפיטליזם – הניאוליברליזם.
אולם, למרות ההפרטות, צמצום הרגולציה, צמצום מדיניות הרווחה, צמצום המגזר הציבורי וצמצום כוחם של איגודים מקצועיים, הכלכלה ידעה משברים נוספים, אולי מהגדולים ביותר וביקורות מכל כיוון הוטחו בניאוליברלים. עם זאת, להגנתם יאמר שעל אף צעדים אלו מוסד הבנק המרכזי נשאר עומד על תילו לנהל את העניינים מלמעלה. בעוד שקפיטליסטים כמו האייק, מילטון פרידמן ואחרים קראו לבטל את מוסד הבנק המרכזי וגרורותיו, נראה שהג’יני של הריכוזיות כבר גדול מדי כדי להיכנס חזרה למנורת הקסמים.
בעוד תיאורטיקנים מתווכחים מי צודק ופוליטיקאים מחפשים להצטדק, שלטון הבירוקרטיה ממשיך להתחזק. להבדיל מכוח פוליטי סמכותני או כריזמטי שבו להנהגה יש משמעות, בשלטון הבירוקרטיה הפקידותית של ימינו נבחרי הציבור הם רק חלון הראווה של פלוטוקרטיה מודרנית שזרועות התמנון שלה בכל – “האח הגדול”. על רקע זה ניתן להבין מדוע קבוצות אנרכיסטיות צוברות תאוצה.
להבדיל מהקונוטציה של התפרעות ברחובות, אנרכיזם היא פילוסופיה פוליטית שבבסיסה מונח העקרון שלבני האדם יש זכות לקבל החלטות על חייהם. בעוד שקשה לראות את האנרכיזם מבסס קונצנזוס חברתי, לא ניתן להתעלם מתנועות אנרכיסטיות שמבטאות תגובה רגשית טבעית לדיכוי ושעבוד. רלוונטיים לענייננו הם הקריפטו אנרכיסטים שחרטו על דגלם את השימוש בקריפטוגרפיה כדי להגן על הפרטיות, החופש הפוליטי והחופש הכלכלי בעידן המידע. במרץ 1993 פרסם אריק הוגס את “מניספט הסייפרפאנקס“. “אנחנו הסייפרפאנקס מקדישים את עצמנו לבנות מערכות אנונימיות. אנו מגנים על עצמנו עם קריפטוגרפיה, עם מערכות אנונימיות לשליחת דואר, עם חתימות דיגיטליות ועם כסף אלקטרוני”.
קופצים לשנת 2008. הסיפור מוכר. משבר כלכלי. סטושי נקומוטו. ביטקוין: מערכת שיתופית לכסף אלקטרוני. להבדיל ממודל קבלת החלטות אנושי הנתון להטיות קוגניטיביות, עיוותי חשיבה, לחצים פוליטיים וכ”ב, ביטקוין מציע אלטרנטיבה שעטופה במתמטיקה ניטרלית הנסמכת על תורת המשחקים כדי לייצר מודל הגבלים אורגני המחייב את כלל השחקנים להגיע להסכמה בנקודת איזון האינטרסים של השחקנים השונים. אפשר לחשוב על זה כעל חוזה חברתי המגובה בחוקה מתמטית הנקבעת ע”י כל השחקנים ברשת ורשאים לקחת בה חלק כולם, ללא הבדלי דת, גזע או מין. תיקון לחוקה (שינוי חוקי הפרוטוקול) דורש הסכמה רחבה ומאוד קשה להשגה שאינה יכולה להיכפות מלמעלה. זהו אומנם מודל איטי, אבל הוא מבטיח שימוש מעשי בידע מקצועי העובר ביקורת עמיתים ומתעדף את טובת הרשת ככלל על פני טובתם של יחידים, חכמים או כריזמטיים ככל שיהיו.
לסיכום, האבולוציה של התיאוריות הפוליטיות השונות כרוכה ומושפעת בתמורות תרבותיות וטכנולוגיות שאינן ניתנות לעצירה. לפיכך, אין תיאוריה דוגמטית וסטטית שיכולה להתאים לכלכלה העולמית. בעולם משתנה העקרונות הכלכליים צריכים להשתנות גם הם, כי כשהמציאות משתנה דרושות מסקנות חדשות. מדינות מודרניות הן פסיפס של רעיונות שהופך את הטרמינולוגיה הפוליטית למסך עשן שדרכו פוליטיקאים מבליחים מניפולציות פופוליסטיות בשם הצדק והשוויון, אבל המציאות היא שממשלות עדיין מרגלות, משעבדות ומדכאות – ואת זה יש לשנות.
גם ביטקוין הוא רעיון. וכמו כל הרעיונות שלפניו הוא פה כדי להישאר. לא משנה באיזה אופן יתייחס אליו הממסד, ביטקוין היא שעון שוויצרי של בלוקים. יש לו פוטנציאל להיות הדופק של כלכלת העתיד. להיות תיבת נוח של האלף השלישי – רק מברזל. ביטקוין בא לנסות להפריד את הממשלה מהכלכלה.
*** המאמר לעיל הינו מאמר דיעה אשר מייצג את השקפת עולמו של הכתב.